משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט״ז:ח׳:א׳-ג׳

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט״ז:ז׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ז:א׳ »

8 נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר, מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ, מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. עָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, יוֹרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָאִין בִּסְפִינָה, וְעָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, וְיָרְדוּ בוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים:

פירוש משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט״ז:ח׳:א׳-ג׳

8 המשנה דנה בשאלה אם מותר לישראל ליהנות ממעשיו של הגוי בשבת, בין ממעשים שעושה הגוי בשביל עצמו בין ממעשים שעושה בשביל עצמו ובשביל ישראל כאחד. שאלות אלו הן בעלות משמעות רבה לחיים בעיר ובכפר בישראל, ובמיוחד עבור יהודים שחיו בתפוצות. מעשים רבים ושאלות רבות בהלכות בא זכרן בספרות התנאים ובספרות האמוראים. ואף במשנה שלפנינו נזכר מעשה ברבן גמליאל וזקנים ששטו בספינה של גוי בשבת, והתקין להם כבש לירידה ממנה בשבת.

9 נכרי שהידליק את הנר – בשבת לצורך עצמו. משתמש לאורו ישראל – על פי הכלל האמור בתלמוד הבבלי: "נר לאחד נר למאה" קכב ע"א. השימוש של היהודי הוא פסיבי, וממשפט זה כשלעצמו אין להקיש שרשאי הישראל ליהנות הנאה אקטיבית. לעומת זאת בהמשך מדובר בהנאה אקטיבית. ואם בשביל ישראל אסור – מפני שאסור לישראל ליהנות ממלאכה שהגוי עושה בשבילו בשבת. והתלמודים עוסקים בשאלת הגוי שהדליק את הנר "לצרכו ולצורך ישראל" ירו', פט"ז ה"ח, טז סע"ד; בבלי, קכב ע"א. מלא מים – הגוי, מבור שברשות הרבים. להשקות בהמתו – שלו, של הגוי. משקה אחריו ישראל. ואם בשביל ישראל - אסור – משום שהגוי שאב את המים בשביל בהמתו. הבור הוא רשות היחיד, ואסור לישראל לשאוב ממנו מים בשבת וליתנם בשוקת לפני בהמתו, אלא אם כן עשה לו מחיצות עירובין פ"ב מ"א. משנתנו מוסיפה נדבך אחד להיתר ליהנות ממעשי הגוי בשבת, שהרי הגוי שאב יותר מכדי שתיית בהמתו וישראל רק נהנה ממלאכתו. התלמוד הבבלי מוסיף שאין חוששים שמא ירבה הגוי לשאוב מים מלכתחילה בשביל ישראל קכב ע"א.

10 ואכן הברייתא השנויה בתוספתא ובבבלי מגבילה את ההלכה שבמשנתנו. וזה לשונה: "מלא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל. ואם בשביל ישראל, אסור... ליקט עשבים להאכיל בהמתו, מאכיל אחריו ישראל" תוס', פי"ג יד הי"ב; בבלי, קכב ע"א. בהלכה זו יש נדבך נוסף להיתר, שמותר ישראל להאכיל לבהמתו עשבים שליקט הגוי בשביל בהמת הגוי, אף על פי שיש בליקוט עשבים תוספת ברורה של מלאכה על ידי הגוי, ישראל רשאי להאכיל את בהמתו בהם. ואולם יש לומר שמצינו שהגבילו חכמים את ההיתר בשתי ההלכות הללו: "במה דברים אמורים? בגוי שאין מכירו. אבל גוי שמכירו, הרי זה אסור, מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת" תוס', פי"ג יד הי"ב אבל ראוי להדגיש שההגבלה הזאת וטעמה באים רק בתוספתא אך לא בתלמוד הבבלי. בהמשך משנת שבת, היא שבה ועוסקת בהלכות המשקפות גישה הלכתית דומה פכ"ג מ"ג.

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט״ז:ז׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ז:א׳ »